סובב אנפורנה – סיפור הדרך המלא

ספטמבר 2018

מקרא הימים בקצרה

יום 0 (למעשה יומיים. התארגנות)
קטמנדו. לינה : Pilgrims Guest House
יום 1 – (נסיעה)
התחלה: Kathmandu; עצירה: Besisahar ; סיום: Bhulebule (גובה 800 מטר).
לינה: Peace and Love Guesthouse
יום 2 – (הליכה)
התחלה: Bhulebule (גובה 800 מטר) ; סיום: מחוץ לSyange (גובה 1100 מטר) .
לינה: Boomerang Hotel
יום 3 – (הליכה)
התחלה: Syange (גובה 1100 מטר); סיום: Tal (גובה 1700 מטר) .
לינה: Peaceland
יום 4 – (הליכה)
התחלה: Tal (גובה 1700 מטר); סיום: Danakyu (גובה – 2200 מטר).
לינה: Hotel Snow Land Restaurant
יום 5 – (הליכה)
התחלה: Danakyu (גובה – 2200 מטר) ; סיום: Chame (גובה- 2650 מטר)
לינה: Hotel Nurbuling
יום 6 – (הליכה)
התחלה: Chame (גובה- 2650 מטר) ; סיום: Upper Pisang (גובה 3300 מטר)
לינה: Hotel Happiness
יום 7 – (הליכה)
התחלה: Upper Pisang (גובה 3300 מטר) ; סיום: Manag (גובה 3520 מטר)
לינה: Hotel Royal Manang
יום 8 – (מנוחה)
התחלה: Manag (גובה 3520 מטר) ; סיום: Manag (גובה 3520 מטר)
לינה: Hotel Royal Manang
יום 9 – (הליכה)
התחלה: Menang (גובה 3520 מטר) ; סיום: Ledar (גובה 4200 מטר)
לינה: Laxmi Ledar
יום 10 – (הליכה)
התחלה Ledar (גובה 4200 מטר) ; סיום: Thorong Phedi (גובה 4550 מטר)
לינה: Windhorse
יום 11 – (הליכה + קצת נסיעה)
התחלה Thorong Phedi (גובה 4550 מטר) ; עצירה: Thorong La Pass (גובה 5,416 מטר) סיום: Muktinath (גובה 3800 מטר)
לינה: Jomsom – Moonlight Hotel (גובה 2740 מטר)
ימים 12-13 : (יום מנוחה + נסיעה ארוכה מדי)
התחלה: Jomsom ; סיום : Pokhara
לינה בפוקרה: Hotel The Coast
ימים 14-16 : Pokhara (מנוחה)
לינה: Hotel The Coast
ימים 17-19: Begnas Tal (מלא מנוחה!)
לינה: Ziben Guest House

*קחו בחשבון!
הטיול שלי היה מאמצע ספטמבר, טיפה לפני תחילת העונה. מזג האוויר עוד לא היה לגמרי יציב פרט ליום וחצי בתחילת הטרק לא ירד עלינו גשם. מה שכן – הדרכים עדיין היו בעייתיות וזה קצת הקשה על ההתניידות אל/מהטרק. לא היו המון מטיילים (המון ישראלים), והגסטהאוסים היו די פנויים. דברים יכולים להשתנות בהתאם לעונה שבה אתם מטיילים.

הימים המלאים

יום 0 (למעשה יומיים) -Welcome to The Thamal! (נחיתה+התארגנות)
קטמנדו. לינה : Pilgrims Guest House

נחתנו בקטמנדו עם טיסה של קאטאר, אחרי קונקשנים באיסטנבול וקטאר (בחזור קטאר + ירדן). כאן המקום להגיד שכל חשש מלטוס עם החברות האלו שעוצרות בקטר/איסטנבול/ירדן הוא מיותר, אלו טיסות מעולות ובטוחות, והרבה פעמים הן זולות בהרבה מהאלטרנטיבות.

ועם זאת – הקאטרים הצליחו לאבד לי את התיק. כלומר לא הספיקו להעלות אותו לקונקשיין. אנטישמים. הוא הגיע באותו ערב בטיסה מאוחרת. לא חוויה כיפית, אבל אם תעקבו אחרי ההוראות של הנפאלים בשדה, ולא תתרגשו מהדרך שלהם לטפל בדברים (יכול להיות מייאש), הכל יהיה בסדר:)

מהשדה הגענו לגסטהאוס שהזמנו בטאמל – Pilgrims Guest House. רציתי מקום עם תנאים טובים (דומה למלון), אבל בכל זאת גסטהאוס וזול. המקום הזה היה פשרה טובה. לא יכול להגיד שהייתה אווירה במסעדה בחצר.. אבל המקום סה״כ היה נוח, ידידותי ובמיקום טוב (שקט). נשארנו שם ליומיים-של-סידורים בקטמנדו.

הטאמל הוא מרכז המטיילים של קטמנדו. המיין בזאר/הקוואסאן/האל-פובלדו.. מה שבא לכם. כל המטיילים ישנים פה. חוץ מהמון-המון גסטהאוסים ומלונות מכל הסוגים, תמצאו הרבה מסעדות לא רעות, ואין סוף חנויות ודוכנים שמוכרים בעיקר ציוד טיולים באיכות לא רעה בכלל ובמחיר מצחיק (וכמובן- מזכרות, קערות טיבטיות, בגדי שאנטי, מאכלים למינהם וכו וכו).

זה המקום להצטייד בכל מה שחסר לכם לטרק – מקלות, מעיל Down (כזה שמתקפל לממש קטן), כובעים, גטקס… כל אלה דברים שהרבה פעמים לא סוחבים מהארץ אלא קונים שם (מקלות אפשר לקנות ולתרום/לזרוק).

מצאנו את הסוויסה הצהוב, התיידדנו עם הבחור הסופר ידידותי בקבלה, שליש דובר עברית, שירותי להפליא. אלו הפרטים שהוא מוסר :

מיניואן מהטאמל לבסיסהאר בואן של 15 איש שנוסע 5-6 שעות (בפועל 7-8) – 7$
כשמגיעים לבסיסהאר, אם רוצים לקחת ג׳יפ לסיאנג (רוב המטיילים נוסעים לסיאנג או לאחד הכפרים שלפניו, כמונו), צריך לתאם מול הנהגים בבסיסהר שיחכו על הרחוב הראשי. 20$ (שם)
אישור Trekking Permit – לתשלום במקום והחתמה בתחילת הטרק – 24$.
אישור TIMS – לתשלום בתחילת הטרק – 20$.
לשלוח תיק שלנו שיחכה לנו בסוכנות בפוקרה בסיום הטרק – משהו כמו 1-2 דולר.. מאוד זול.
(זאת אופציה מצויינת למי שרוצה לשלוח כמה דברים שיחכו לו בפוקרה במקום להיסחב איתם בטרק)

עשינו קניות, קנינו כרטיס, אכלנו טוב, שלחנו תיק, ארזנו מחדש והלכנו לישון. למחרת ב6 בבוקר יוצאים לדרך.

*אם הזמן לא דוחק בכם, תקצו יומיים-שלושה לקטמנדו. קחו את הזמן להסתובב בטאמל, ולצאת מגבולותיו. לכו לאזור המקדשים הנמצאים מרחק של כ20 דקות הליכה, תחוו קצת את קטמנדו. תגלו עיר מיוחדת מאוד, לא אסתטית בעליל, אבל מרתקת במובן שבו מקום עושה לך חשק להמשיך לנוע ולגלות עוד ועוד ממה שמתחבא מעבר לפינה.

יום 1 – Welcome to the Adventure (נסיעה)
התחלה: Kathmandu; עצירה: Besisahar ; סיום: Bhulebule (גובה 800 מטר).
לינה: Peace and Love Guesthouse

יש אנשים שלא יכלילו את יום הנסיעה לטרק כ״יום 1״ בסיפור הדרך שלהם, כי הוא לא יום מאתגר. האנשים האלה לא טיילו במזרח אסיה. חשוב להתעכב על זה – ההגעה למקומות בנפאל, ה״ימים בדרכים״, יכולים להיות מתישים ומאתגרים יותר מימי ההליכה הקשים ביותר. הטריק להתמודדות הוא להניח מראש שהכל יכול לקרות, ושום דבר לא יפתיע אותכם. תכננו מספיק זמן וקחו את זה באיזי.

למעשה ההגעה לבסיסהאר אפילו לא הייתה כזו אקצנטרית (בטח לא בהשוואה לדרך מסוף הטרק לפוקרה, אבל על זה אחר כך). בסה״כ 6-7 שעות של התבשלות בואן מלא באנשים. כשעתיים בפקק הבוקר מתוך קטמנדו, עוד שעה נסיעה רגועה, שעתיים תקועים בגלל אוטובוס מקומי שהתהפך כ100 מטר לפנינו (מקומי נהרג, מסתבר), ואז עוד 3 שעות נסיעה סבירה עד בסיסהר. סה״כ… טיפוסי.

במהלך הנסיעה התחלנו להתיידד קצת עם שותפינו לואן. כולם כמובן מטיילים ישראלים, בגילאים והרכבים שונים.

הגענו לבסיסהר כשכבר התחילו דמדומי שקיעה. התארגנו זריז על אישורים במשרד המקומי שכולם רצים אליו, או יותר שולחים אליו את הפורטרים שלהם . לנו לא נשארו טפסי TIM אז אמרו לנו לשלם בסוף הטרק, מה שלא קרה בנסיבות שנוצרו, אז אנחנו חייבים להם 20 דולר. *שמרו את האישורים במקום מוגן וזמין – פעם בכמה ימים עוברים בצ׳ק פוסט וצריך להציג את המסמכים.

החלטנו להצטוות לזוג ישראלי ֿ(הגר ונדב) שהגיע עם פורטר (האק), והיה מובן שיצטרכו עוד זוג לג׳יפ כדי להגיע לכפר הבא. די אילתרנו. לא רצינו בהכרח להגיע ישר עד סיאנג (מה שהרוב עושים), אלא לעצור מוקדם יותר. גם כדי לא לנסוע בדרכים הנוראיות האלו בחושך (סכנה אמיתית), וגם כדי להוסיף יום של הליכה בגבהים הנמוכים והירוקים. הגר ונדב זרמו על הרעיון, והפורטר שלהם המליץ על Bulbule.

מכיוון שהייתה מפולת סלעים בהמשך הדרך (דבר נפוץ בדרכים בנפאל, תהיו מוכנים לעיכובים/ צורך ללכת קצת), היינו צריכים ג׳יפ שיקח אותנו עד המפולת, ואז ללכת קצת, ואז לעלות על הג׳יפ שמחכה בצד השני עד הגסטהאוס. אחרי המפולת קפץ לג׳יפ גם בחור אמריקאי מקולורדו בשם זאק, והחליט להצטרף אלינו לנסיעה.

הגענו לBullbule כשכבר חשוך, לגסטהאוס של חבר של הפורטר. זה כמובן מוטיב חוזר בכל הטרק, וכמובן שכל הפורטרים עושים את זה בשביל להתפרנס, אבל האק עשה את זה בחינניות ואובייקטיבית הביא אותנו למקומות מעולים רוב הזמן. ספציפית במקום הזה החדרים היו קצת רעועים ואני ממליץ לבדוק אלטרנטיבות.

* ההמלצה למי שמגיע בלי מדריך/פורטר – אם אתם קצת חוששים להסתדר על ההתחלה לבד, תתחברו עם זוג חברותי/קבוצה קטנה שיש להם פורטר, תלכו איתם יום-יומיים עד שתרגישו בנוח לעשות מה שבא לכם – להמשיך ביחד, להתחבר לקבוצה אחרת, או פשוט ללכת סוליקו. אנחנו הלכנו הגר+נדב וזאק ב5 ימים הראשונים (כמעט עד מנאנג) והיה ממש כיף גם איתם וגם עם הפורטר המופלא שלהם (באמת בחור מיוחד). בהתאם למידת האינטראקציה שיש לכם עם הפורטר שאליו ״הצטרפתם״ תשקלו גם להשאיר לו קצת טיפ שתיפרדו.

אוטובוס הפוך
ג׳יפ בבסיסהר
Peace and Love Guesthouse

יום 2 – Welcome to the Trekk (הליכה)
התחלה: Bhulebule (גובה 800 מטר) ; סיום: מחוץ לSyange (גובה 1100 מטר) .
לינה: Boomerang Hotel

אכלנו ארוחת בוקר בגסטהאוס – צ׳פאטי וחביתה, קפה. ארוחת בוקר צריך להזמין בערב, כדי שיהיה מוכן בזמן ותוכלו לצאת לדרך מוקדם. התפעלנו מהסביבה החדשה שלנו – עמק ירוק עד כאב מוקף בהרים מרשימים ומפלים. ארזנו את עצמנו, עשינו קצת מתיחות, ורשמית התחלנו את הצעידה על השביל.

יום לא קשה של התרגלות לדרך ולתיק על הגב. נופים של יער גשם מדהים לכל עבר, הכל במימדים עצומים. חוצים המון גשרים, רואים הרבה מפלים, אוכלים מומו ודאל-באט בדרך, נכנסים לקצב. לקראת אחה״צ הסיג אותנו הגשם (דק ומרצד) וליווה אותנו בשעה האחרונה עד העיירה Syange. לכאן מגיעים רוב הג׳יפים מבסיסהר (בשנים האחרונות) וזוהי נקודת ההתחלה הפופולארית למסלול כעת.

עברנו במעט את העיירה והשתכננו בגסטהאוס חמוד ודי מפנק מחוץ לעיירה – Boomerang Hotel. מקלחת חמה (גז), חשמל סביר, חדרים לא רעים עם נוף לנהר. נאמר לנו שיש הוט-ספרינג עם בריכה כ5 דק הליכה מהמקום, אז שמנו סנדלים והלכנו לבדוק את המקום. הבריכה הייתה ריקה אבל הרווחנו כמה עקיצות של עלוקות על הדרך, אז היי זה לא היה לחינם (עוד עלוקות, המון עלוקות, ביום הבא). אכלנו טוב, שיחקנו קצת ״קטאן״, שתינו, עישנו וחגגנו את זה שאנחנו סוף סוף בתוך הטרק. הלכנו לישון לקראת יום ההליכה השני – נוטוריוסלי יום לא קל בכל טרק.

*המלצה – אחד הדברים החשובים כשסוחבים תיק כבד במשך כמה ימים, זה ההתאמה לגב. זה, וכמובן -תיק טוב. וודאו שהכל מתוח בצורה מותאמת לכם , ואם אתם לא בטוחים תבקשו עזרה ממישהו שנראה מנוסה. לכל תיק יש רצועות שנסגרות סביב המותניים – תשתמשו בהם! זה החלק הכי קריטי בתיק. רוב הזמן, ההמלצה היא שבערך 80% ממשקל התיק יהיה על אזור המותניים, והשאר על הכתפיים (וקצת החזה). תשחקו עם זה קצת עד שתמצאו את הסוויט-ספוט.

יום 3 – Welcome to the Jungle
התחלה: Syange (גובה 1100 מטר); סיום: Tal (גובה 1700 מטר) .
לינה: Peaceland

בוקר טיפוסי לטרק – 6-6:30 בבוקר קמים, שוטפים פנים, מארגנים מחדש את התיק, ארוחת בוקר chapatti fried egg, קצת מתיחות ולקראת 8 בבוקר מתחילים שוב ללכת.

מתחילים עם גשם קליל שמלווה אותנו מסוף היום הקודם. לובשים את הבגדים הרטובים מאתמול, אין טעם להרטיב סט חדש. אין גם טעם לנסות להתכסות במעיל גשם, כי חם. ולח. לא נעים ללכת בתוך שקית ניילון. אז פשוט מתרגלים ומתמסרים לחוויה הזו – אתם הולכים ביער טרופי אימתני, במשלחת להרים הגבוהים, רטובים 🙂

הקשיים האלה לגמרי מפוצים ע״י הנופים בשלב הזה – יותר מפלים עצומים משאי פעם תראו, ונהר אמתני שמלווה אתנו לאורך הדרך. בשלב מסויים מפל בגובה פחות מ10 מטרים הוא כבר לא סיבה לשלוף את המצלמה.

הגשם מלווה אותנו לפרקים גם אחרי עצירת הצהריים, ומכין אותנו לחלק הקשה באמת של היום – העליה לכפר Tal. עליה ארוכה (שעתיים), חלקלקה, בגשם מרצד, וגולת הכותרת – עלוקות! מאות ואלפי עלוקות קטנות וגדולות יושבות להן על סלעים ושיחים ומחכות לשעת כושר לזנק על הנעל/רגל שלכם. בלי שתשימו לב הן עושות דרכן אל אזור חשוף, כולל להיכנס אל תוך הנעל עד לאצבעות, ומתחילות למצוץ. זה לא כואב, זה פשוט דוחה ברמות.

מה צריך לעשות? קודם כל להיות מודע. כשאתם עוברים בתוואי עם עלוקות, כסו כל מה שאתם יכולים לכסות בגוף, לכו בזהירות ותעצרו כל כמה דק כדי להעיף את כל אלו שנתפסו עליכם לפני שיגיעו לנקודות מציצה. בכניסה לגסטהאוס תבדקו טוב טוב את הרגליים והנעליים שלכם. אם תמצאו עליכם הרבה, בקשו קצת מלח ופזרו עליהם – זה ממית אותם מאוד מהר. זהו, זה לא באמת כזה נורא כי העלוקות לא באמת מזיקות בסופו של דבר, אבל זה לא נעים ועדיף להימנע עד כמה שאפשר.
(*ככל שתטיילו מחוץ לעונה, ויהיה יותר גשום ולח, כך הסיכוי לעלוקות בימים הראשונים עולה)

הגענו לTal לקראת שקיעה, תשושים רטובים ומעט עקוצים. מצאנו חדרים בגסטהאוס נפלא וצבעוני בשם Peaceland (לא מאוד מקוריים עם השמות בעמק). מקלחת חמה (גז), חדרים נעימים, אזור משותף מאוד נחמד.

אחרי ארוחת הערב, האק (הפורטר של הגר ונדב) ניסה ללמד אותנו משחק קלפים. התברר שמדובר ביניב. ילד.. 🙂

**זה הלילה הראשון שבו היינו בגסטהאוס עם מה שנקרא ״המון ישראלים״, וכמובן שגם זה משהו שצריך להתרגל אליו במהלך הטרק. *המלצה – נסו להתחיל את הימים שלכם מוקדם. לכל יום יש כמה כפרים שהם אופציה לסיום – נסו לבחור באופציה הרחוקה יותר. זאת לא תחרות, אבל זה יאפשר לכם להיות קצת יותר ״לבד״ על השביל בבקרים, וגם להגיע מוקדם יותר לכפר שבו ישנים ולבחור את החדרים שלכם.

יום 4 – Welcome to the Good Life
התחלה: Tal (גובה 1700 מטר); סיום: Danakyu (גובה – 2200 מטר).
לינה: Hotel Snow Land Restaurant

אחרי יום ההליכה השני שהיה קשוח כמצופה, קיווינו ליום יותר מפנק כדי להזכיר לנו שוב למה אנחנו עושים את כל זה. ההימלאיה דיליברד.

שמש נעימה ושמיים כחולים ליוו אותנו כל היום במגמת עליה, שוב ושוב מפלים מדהימים בכל מקום, נופים ירוקים וגשרים תלויים. לאורך המסלול מתחילים כבר לפגוש יותר מטיילים וללכת לצידם, אבל עדיין אם רוצים אפשר ללכת חלקים שלמים לגמרי לבד.

מוקדם מהרגיל (15:30) הגענו לכפר שבו תכננו לבלות את הלילה – Danakyu. התלבטנו אם להמשיך עוד קצת, אבל החלטנו לא להתגרות במזל ששפר עלינו היום ולתת לגוף לנוח. בגסטהאוס (Hotel Snow Land) היה כל מה שהתרגלנו אליו, וגם רחבה קטנה ומרוצפת בחוץ שאותה ניצלנו לסשיין יוגה שהעביר זאק (הבחור האמריקאי שהתלווה אלינו עד כה. מדריך יוגה בין השאר).

את הערב העברנו בשתייה בחוץ למרות שבשלב הזה כבר די קריר. למה? כי השמיים היו מכוסים בכוכבים יפיפיים. אבל גם – כי ב״סלון״ ישבה חבורה ישראלית צעירה צעקנית ודי גועלית. למעשה מכל חבורות הישראלים שפגשנו בטרק, הם היחידים שהיו מטרד מתמשך. ככל הנראה מפני שרוב המטיילים היו סטודנטים/אנשים בוגרים בחופשה, והחבורה הזו היו חיילים משוחררים. נו, מה לעשות, כנראה גם אנחנו היינו נאחס פעם.

**מרק שום!** בשלב הזה אנחנו כבר בגובה 2200, עניין הגבהים מתחיל להיות משמעותי , וכל מני תרופות סבתא/אמונות תפלות מתחילות להופיע. גובה אומר פחות חמצן. פחות חמצן משמעו פחות כדוריות דם אדומות בדם. לא טוב. בשביל להתמודד עם זה צריך לאכול שום ומלא שום. ובצל. ופחמימות. ולשתות מלא מים. וכדאי להתחיל לעשות את זה כבר בשלב הזה ולהגיע לאזור ה4000 מטר יותר מחושלים. אז מרק שום. זה גם טעייייים. וג׳ינג׳ר למון האני. תמיד. לא יודע אם זה עוזר לגובה אבל זה בריא ומושלם אחרי יום הליכה.

יום 5 – Welcome to the Mountain
התחלה: Danakyu (גובה – 2200 מטר) ; סיום: Chame (גובה- 2650 מטר)
לינה: Hotel Nurbuling

סוף סוף קר! כיף לצאת לדרך במזג אוויר הרירי-ערפילי-קריר. החום והלחות המכבידים של הימים הראשונים מתחילים להיעלם. גם התיק כבר לא מפריע, והרגליים הולכות מעצמן. בעיקר בעלייה מתונה רוב היום.

בדרך פגשנו 3 בנות צעירות ממדינות שונות (צרפת, אוסטרליה, פולין) שמטיילות ביחד ואיתן 4 נפאליות מחברת Three Sisters . זו חברה שבה כל העובדות הן נשים. אז לבנות יש פורטרית לכל אחת, ולכל הקבוצה יש מדריכה דוברת אנגלית די טובה. אופציה נחמד מאוד לבנות בודדות שרוצות לקחת פורטר – למה לא פורטרית?

הגענו לפאתי הכפר Chame , והחלטנו לא להתקדם עד אליו אלא לישון בגסטהוס מחוץ לכפר. מצאנו את אחד שהיה מפנק מאוד, וכולו לרשותנו. יש בהחלט יתרונות לטיול מחוץ לשיא העונה.

**אגב – מה אוכלים?
בבוקר משהו קליל – צ׳פאטי עם משהו/דייסה, קפה. אולי חטיף אנרגיה.
צהריים דאל באט / פרייד נודלס/ פרייד רייס/ מרק.
בערב די אותו דבר. כל זה תמיד בליווי מומו! מומו זה הדאמפלינג המקומי, וזה החיים. מומלץ לנסות אותו בכל מקום ובכל צורכה – מאודה, מטוגן, מלוח ומתוק. מומלץ אפילו – אם עצרתם לצהריים במקום נידח, תבררו אולי ירשו לכם לראות איך מכינים את המומו ואולי אפילו להשתתף:) ארוחת צהריים טיפוסית בלי לחסוך ובלי להתפזר יותר מדי תעלה 400-600 רופי (5-6 דולר).
תזהרו במה שאתם אוכלים, במיוחד בימים הראשונים. זה לא הודו, אבל עדיין איכות המים לא טירוף וכך גם רמת ההיגיינה. קל לחטוף משהו אם לא נזהרים.

יום 6 – Welcome to the part where it gets harder to breath
התחלה: Chame (גובה- 2650 מטר) ; סיום: Upper Pisang (גובה 3300 מטר)
לינה: Hotel Happiness

זה הבוקר שחיכיתי לו – מתגלגל מהמיטה, מסיט את הוילון, ומולי נשקף נוף הררי מיוער, שבקצהו רכס הרים לבנבן ופיסגה מוזהבת מקרני השמש.

התחלנו את הצעידה במעבר דרך הכפר Chame שהתגלה כפר חמוד ודי שוקק (לא רק גסטהאוסים) ומקום לא רע להצטייד בחטיפים או אפילו בתרופות או ציוד טיולים כזה או אחר שחסר לכם. חנויות לא חסר ויש אפילו סניף בנק – זה המקום לבדוק שיש לכם מספיק מזומנים להמשך הטרק ולהשלים את החסר (צפו לפרוצדורה של כחצי שעה).

את היום הזה אפשר לסיים ב2 דרכים:
1. לינה בLower Pisang – יום קל יותר, אבל מוסיף קצת לקושי של היום הבא. פחות נוף, אבל יש תנאים קצת יותר טובים, כולל גסטהאוס בוב מארלי – חבר׳ה שפגשנו סיפרו שנתקעו שם יום אקסטרה והיה לכם כיף (אפילו הכינו יחד עם הפורטרים שלהם ג׳אראס אמיתי, מהצמחים באזור).
2. לינה ב Upper Pisang – גבוה יותר, קר יותר, אבל נוף מדהים. מקל משמעותית על תחילת היום הבא שמתחיל בעליה רצחנית של כ400 מטר.
*יש אפשרות לישון בפיסאנג התחתון, ולא לעשות את כל העליה ביום הבא. יש דרך ״נמוכה״ שגם היא מגיעה למנאנג – תראו אותה בmaps.me. לדעתי חבל לוותר על הדרך העליונה, כמה מהנופים היפים והמיוחדים ביותר בטרק.

הלכנו על האופציה השניה – לינה בUpper Pisang, והליכה ב״דרך העליונה״ למחרת.
התחלנו את הצעידה עם מזג אויר מושלם, שמש, שמיים כחולים וקרירות הררית.. חלום. בשלב הזה אפשר ממש לחוש את הסינרגיה המדהימה שיש בטרק האנפורנה. מצד אחד תוואי ההליכה הולך ונהיה קשה יותר – האוויר נהיה דליל, העליות ארוכות יותר, הנוף מדברי יותר. מצד שני – הקרירות השמשית, הבריזה בשיער, התיק שכבר הפך לחלק מהגוף ולא מעיק יותר, הרגליים שכבר הולכות מתוך הרגל. הטרק נהיה קל יותר כשהוא נהיה קשה יותר.

בשלב מוקדם ביום זאק ואני התחלנו לרוץ קדימה, ותוך כדי שיחה על פסטיבלים ו Infected Mushroom, נגלה אלינו השינוי הקיצוני בנוף. מיערות ירוקים ומפלים, לואדיות רחבים ולסלעים עצומים. הרים גבוהים כמעט חסרי מימדים, ועננים לבנים תלת מימדיים. לאחר כמה שעות הגענו ל Bratang שהוא לא ממש כפר אלא מפעל תפוחים/סיידר + מלון מאוד מפואר ויחודי (שווה כניסה לשירותים, רק כדי לראות את הפער העצום בין הדיור בהימלאיה למה שקורה בתוך המלון הזה). מה שעוד יש ב״צומת״ הזו זה בית קפה מ-עו-לה שנראה כמו טיפי גדול ולבן, והוא יזכיר לכם בית קפה בארה״ב. אספרסו כפול (ממכונה!) ודונאט מצויין היו ברייק סוריאליסטי באמצע הטרק. מומלץ פלוס פלוס.

לקראת צהריים עצרנו לאכול ב Dhikur Pokhari (גובה כמעט 3500). כפר בנוף יפיפה וגסטהאוסים שהרגישו די חדשים, בתכנון מסלול אחר לגמרי הייתי עוצר פה לילה. המשכנו ללכת עוד כשעה וחצי והגענו ל Upper Pisang. בכניסה לכפר הבחנו שבין הבתים גדלים להם בפראות צמחים גבוהים של גאנג׳ה. סוף-סוף:) קטפנו לנו כמה חופנים לניסוי שנערוך מאוחר יותר.

מצאנו לנו גסטהאוס מצויין – Hotel Happiness – מקלחת מעולה, נוף מטורף מהרחבה המרכזית לאנאפורנה2. עלינו לביקור במנזר המאוד מרשים בראש הכפר – מומלץ מאוד מאוד, במיוחד לחובבי הצילום. בלילה טעמנו את מה שקצרנו – היה מעניין:) עכשיו כבר קר מאוד בחוץ בלילה.

מחר – מנאנג!

יום 7 – Welcome to the Desert
התחלה:Upper Pisang (גובה 3300 מטר) ; סיום: Manag (גובה 3520 מטר)
לינה: Hotel Royal Manang

אמנם הפרש הגבהים ביום הזה לא גדול, אבל זה יום קשה. הוא מתחיל בעליה רצופה ולתולה של 400 מטרים עד הכפר Gharu (גובה 3730). זה הזמן להתרגל את ההילוך השני שלכם – טיפוס איטי ומונוטוני, בלי לעצור ובלי להתעייף, עד שהעליה נגמרת. זה יחזור על עצמו בימים הקרובים. Shit gets REAL.

בתום העליה המתישה עצרנו לתה ומאפה (בכפר Ghyaru. הסבתות למעלה מוכרות. מומלץ מאוד) מול הנוף המטמטם. המשכנו ללכת עד לעצירת הצהריים ב Ngawal – כפר חמוד ומיוחד, שונה מאלו שראינו עד כה, בעל חזות שמזכירה קצת את אירופה המבוצרת של ימי הביניים. אכלנו דאל באט ואף התעקשנו לקבל מעט ירקות טריים מהמטבח. התגעגענו.

לאחר הארוחה החלטה דרמטית – פיצול! הגר נדב וזאק רצו להשאר ללילה בכפר, אני ואירה (שותפתי לטיול) החלטנו להמשיך עד מנאנג. הסיבה הייתה בעיקר תכליתית – במנאנג עוצרים בד״כ לילה אקסטרה למטרת התאקלמות לגבהים ומנוחה, ורצינו שזמן המנוחה יהיה רצוף ככל שאפשר. נפרדנו מהחבורה בכוונה להתראות בהמשך, והשארנו להאק (הפורטר) טיפ נדיב על העזרה שלו בימים שהיינו איתם.

שאר היום (כשעתיים+ עד מנאנאג) היה בסימן נוף שהופך למדברי, והתרגלות לדינמיקה החדשה ללא השותפים שהתרגלנו אליהם. הרגשה מאוד מיוחדת ומשהו שאני ממליץ לכל המטיילים – תחליפו משהו במהלך הטרק. תחוו שתי חוויות שונות. למה לא?

בכניסה לMenang קל להבין את הוייב של הכפר – מאוד מתוייר, די מפנק, המון מטיילים מלקקים פצעים ולוקחים רגע לנשום ולהזכר שהם בכל זאת בחופשה. מהר מאוד נתקלנו בחבורת ישראלים נוספת שחלקו איתנו את הואן מקטמנדו, קיבלנו מהם המלצה לגסטהאוס והשתכנו שם- Hotel Royal Manang – לאחר סקירה זה אכן המקום הכי טוב בכפר. נמשיך עם החבורה הזו עד לסיום הטרק.

בשלב הזה גיליתי שהמזומן שעלי עלול לא להספיק. משום מה חשבתי שיהיה change במנאנג, אך התבדיתי. הסתבר שבעל הגסטהאוס מספק החלפת דולרים (כמובן במחיר מופקע, אבל נו מילא). תחסכו לעצמכם בעיות, תמשכו מספיק מזומן בקטמנדו.

קודם כל שמנו את הבגדים המלוכלים שלנו (ובשלב הזה יש די הרבה) במכבסה שצמודה להוסטל, ועפנו על מקלחת חמה מעולה (הכי טובה עד כה). מרקי שום, צ׳אפאטי-לזניה, ג׳ינג׳ר למון האני, טעימה מהג׳אראס המקומי שהוכן בלואר פיסאנג, ג׳אם סשן של המון ישראלים וגיטרה. ככל שעולים הכפרים הופכים למעטים יותר וצפופים יותר, והערבים קהילתיים ושגרתיים יותר. לטוב ולרע- זה הטיול. מחר מנוחה!

יום 8 – Welcome to the Beautiful BIGASS Mountains
התחלה: Manag (גובה 3520 מטר) ; סיום: Manag (גובה 3520 מטר)
לינה: Hotel Royal Manang

אה… יקיצה טבעית, כמה התגעגעתי אליך. משפשף את העיניים, פותח את דלת החדר, בום (!!!) – שרשרת הרים לבנים עצומים הישר מולי, קרובים כמעט לכדי לגעת. התמונה מושלמת עם שמים כחולים ושמש, פרפקטו ליום מנוחה.

כבר בבוקר הבנו שעלינו לקבל החלטה – רצינו לעשות את טיול הצד הפופלארי לTolichu Lake (אחד האגמים הגדולים הגבוהים בעולם ומחזה מרהיב), אך תחזית מזג האויר רמזה שאם נעשה זאת נסתכן להגיע אל הפס לקראת סופת שלגים. לא רצינו לקחת סיכון, והחלטנו בלב חצי כבד לוותר על הטיול לאגם.

(אם אתם לא סגורים על התחזית, תתיעצו עם בעל הגסטהאוס, לכו לצ׳ק פוסט בקצה הכפר)

מעודדים מהאתגר הנוסף שנחסך מאיתנו בלית ברירה, בילינו יום מנוחה מושלם במנאנג. עלינו להסתכל על האגם הקרוב – טיול נחמד ומומלץ. עשינו פקל קפה בספוט נהדר שלגמרי הצדיק את הצורך לסחוב אותו עד כאן. אכלנו עוגה עם קפה באחת המאפיות המעולות בעיירה. צילמנו המון תמונות של רכס ההרים (בעיקר הGangapurna) , בבוקר ולקראת שקיעה. שווה לשוטט מעט בכפר, לא רק ברחוב הראשי אלא גם הגבוה יותר המקביל לו, כדי לתפוס את התמונות הפנורמיות הטובות באמת של הרכס (בלי חוטי חשמל).

תוך כדי ההליכה בכפר, כשתעשו כמה צעדים מהירים או פתאומיים, תחושו פתאום בחוסר החמצן. התחושה הזאת כל הזמן שם, גם אם לא מרגישים אותה. ממחיש עד כמה חשוב יום ההתרגלות הזה במנאנג. קחו את הזמן לקצת מדיטציה והתרגלות לנשימה איטית יותר. תוכלו המון המון שום ופחמימות.

עוד טיול צד פופולרי באזור – Ice Lake. אגם יפה שנמצאו כ1000 מטר מעל מנאנג. הטיול לוקח כחצי יום. מצד אחד – זאת דרך מצויינת לאקלם את הגוף עוד יותר לגובה (לעלות בגובה ואז לרדת). מצד שני – מעייף מאוד. אם ממש בא לכם לעשות את הטיול אבל אתם עייפים, תשקלו להישאר עוד יום אקסטרה במנאנג.

**כדורי גבהים – אם החלטתם שאתם לוקחים (ממליץ), זה הזמן. בערב נטלנו חצי כדור ראשון. מכאן צריך לקחת חצי כדור כל בוקר וערב עד הפס.

האגם ליד Menang
הנוף מ Menang

יום 9 – Welcome to the Race to the Summit
התחלה:Menang (גובה 3520 מטר) ; סיום: Ledar (גובה 4200 מטר)
לינה: Laxmi Ledar

אם עד כה אפשר היה פה ושם להרגיש לא בטרק אלא בטיול כפרים בצפון הודו, מכאן אין מקום לבלבול. הטיול הופך מאוד מוכוון מטרה – תוך 3 ימים לחצות את הפס ולהגיע למקום שבו אפשר למעשה לסיים את הטרק, או להמשיך כמה ימים קלילים יותר במגמת ירידה. הימים הקרובים לא פשוטים, אבל אנחנו מגיעים אליהם מוכנים פיזית ונפשית, עד כדי כך שהאתגר לא ממש מרגיש כמו אתגר אלא הרפתקאה.

אנחנו מטיילים כעת עם החבורה החדשה, חברה נחמדים מאוד אבל הולכים לאט יותר. אני מוצא את עצמי חלקים שלמים של היום לבדי לגמרי על השביל, וזו הרגשה מדהימה. ממליץ גם למי שלא הולך מהר או לא אוהב להתבודד – לחוות את זה לפחות לכמה שעות ביום. מדובר באחד הימים היפים ביותר בטרק, הנופים אלפיניים לגמרי, הרים סלעיים עצומים, פסגות מושלגות, כתמים של ירוק זרחני, סוסים בודדים, שמים כחולים וענני צמר גפן.

דילגנו על הכפר Yak Kharka והמשכנו ללינה בLedar. בחרנו בגסטהאוס הראשון שנראה פנוי וחדש יחסית – Laxmi Ledar. אחלה חדרים עם נוף להרים המושלגים הישר מהמיטה! מקלחת היא כבר לא פונקציה בשלב הזה (יש רק הוט באקט, אני ויתרתי ולא התקלחתי אחרי מנאנג). מה שחשוב זה שהאוכל היה חם וטעים, והיה סוג של חימום בחדר אוכל בערב (קשה מאוד להשיג פה עצים להסקה). קר מאוד מאוד בלילה. בשלב הזה לובשים את כל מה שיש – טרמית, מיקרו פליז, מעיל דון, אפילו מעיל גשם נגד הרוח אם יוצאים החוצה. בלילה הספיקו לי השמיכות, אבל – היות וכדורי הגבהים מתחילים להשפיע, קמים להשתין. חשוב להכין בגדים חמים ליציאה לכפור מתוך שינה:)

**שימו לב – זו קפיצת גבהים מאוד גבולית לשלב זה (יותר מ600 מטר בין לינה ללינה). היות ובילינו לילה בפיסאנג-עליון ועוד 2 לילות במנאנג, שהינו זמן רב בגובה של 3300 מטר, היתאקלמנו טוב והרגשנו טוב, החלטנו להמשיך. תבדקו את עצמכם טוב טוב בשלב כזה ותזכרו – אם יש לכם ספק לגבי ההתאקלמות שלכם, אל תהמרו ואל תמשיכו לעלות. אם מרגישים מצוקה, חייבים לעשות הכל כדי לנוח ואז לרדת בגובה. לא לשחק עם זה.

יום 10 – Welcome to the Last Night
התחלה Ledar (גובה 4200 מטר) ; סיום: Thorong Phedi (גובה 4550 מטר)
לינה: Windhorse

יום לא קשה מאוד עם כמה עליות די הדרגתיות. הנוף כעת הוא מדברי על גבול החוצני. כמו לטייל על כוכב לכת אחר. מכאן ועד הפס הדרמטיות מאוד מוחשית. אני הולך רוב היום לבדי, כשבוב דילן מתנגן לי באוזניות וקובע את הקצב. לקראת צהריים אני ממתין לשאר החבורה ויחד אנחנו מגיעים ל Thorong Phedi.

כאן יש גם צומת החלטה חשובה – הרבה אנשים ממשיכים בשלב זה עד ל Thorong High Camp שנמצא בגובה 4900 מטרים. זאת כמובן בשביל לחסוך את ההפרש הזה (350 מטר) מהיום למחרת – היום של הפאס. זה שיקול רציני, כי מדובר ביום קשה מאוד שמתחיל מוקדם כדי להגיע לפני 10 לפס (שיקולי מזג אוויר) וממשיך בירידה רצופה וקשוחה של כ3 שעות ( 1300 מטר).

אנחנו החלטנו להישאר בPhedi ולדעתי זו החלטה טובה. טיפוס ל High Camp משמעותו טיפוס של כ700 מטר בלילה אחד, וזה הלילה השני ברציפות. סיכון מיותר מאוד בשלב זה, רק כדי לחסוך שעה וחצי מהיום שלמחרת.

שיקול נוסף – הגסטהאוס בPhedi מפנק מאוד (ההאיי קאמפ ממש לא), באופן אירוני אחד המפנקים עד כה. המון אוכל טוב, אזור זולה מחומם ומבודד, משחקים, מערכת שמע, המון מטיילים מחליפים חוויות ומתאמים שעות יציאה. כיף להתפנק בלילה האחרון לפני האתגר האמיתי.

תיאמנו שעות יציאה. חשוב לצאת בזמן, כלומר לפני עלות השחר (כן, הולכים כשעה בחושך), כדי להגיע בזמן לפס לפני שיתכסה עננים, ולרדת למטה. החלטנו שהחברה יצאו לדרך ב5 בבוקר, ואני אצא כחצי שעה אחרי, כדי שנגיע ביחד לפס. עוד חצי כדור, וכמה שעות שינה טרוטה מהתרגשות ו.. אולי קצת השפעת כדורים:)

יום 11 – Welcome to No way but UP
התחלה Thorong Phedi (גובה 4550 מטר) ; עצירה: Thorong La Pass (גובה 5,416 מטר)
סיום: Muktinath (גובה 3800 מטר)
לינה: Jomsom – Moonlight Hotel (גובה 2740 מטר)

התעוררתי קצת לפני 5 בבוקר, חושך בחוץ, התארגנתי בזריזות והלכתי להשיג תה חם. תוך כדי התארגנות התחלתי להרגיש רע, בחילה שעולה בגלים, ומיד לאחר שתיית התה הלכתי לשירותים והקאתי את כל הפחמימות/מים/אלקטרוליטים שדחפתי בימים האחרונים. הקיבה שלי שגם ככה עשתה בעיות ולא ממש התרגלה לאוכל הנפאלי, נכנעה סופית. מיד נזכרתי בסנדוויץ׳ טונה. אותה מנה בתפריט שאני מהרהר בה מדי יום בטרק, ודווקא כאן, אתמול בערב, בגובה 4,500 מטרים באמצע השממה, החלטתי שזה רעיון טוב להמר ולהזמין אותו לארוחה האחרונה לפני העליה לפסגה. אם זה לא טמטום מתקדם של מחלת גבהים, אני לא יודע מה כן. התיישבתי על סלע, התיק לידי, סיגריה ביד מעט רועדת, מכה על חטא ושוקל את צעדי. להישאר זו אופציה רעה – החבר׳ה מחכים לי בהמשך הדרך, ומי יודע מה יהיה מזג האוויר מחר. שמתי את התיק על הגב, נשמתי עמוק, והתחלתי בעליה. 350 מטרים גובה עד הHigh Camp, עוד 500 עד הפס. יהיה בסדר, ההר הוא ביתי.

הטיפוס אל התחנה הראשונה לא היה קל. התקדמות איטית תוך חולשה, בחושך, כפפות-כובע-פליז… בקיצור המון דברים להתלונן עליהם. התמסרתי לקושי, ראיתי את האירופאים הצעירים חולפים על פני בריצה, נכנסתי חזרה למוד ההליכה המונוטונית, חוק שימור אנרגיה. לאחר כשעה-וחצי הגעתי ל high-camp. השלתי שכבות, שתיתי תה, היום התבהר וחשף מחדש את השמש הכיפית של הימים הקודמים, המון מים עם אלקטרוליטים וחטיף אנרגיה עשו את שלהם. מצב הרוח השתפר, העליה נהייתה פחות תלולה ובריזה נפלאה של פסגות ליוותה אותי כל הדרך. 3 השעות הנותרות עד הפס היו אמנם לא קלות, אך גם מן המהנות ביותר בכל הטרק. ההליכה כולה בשממה שנראית כאילו לקוחה מסרט פוסט-אפוקליפטי על כוכב לכת רחוק. שביל נחש מתפתל בתואי הררי-מדברי, ברקע מנצנצות פסגות מושלגות. מומלץ בשלב הזה לעצור כל 10-15 דק על מנת לנשום קצת. מומלץ בריאותית, אבל גם כי פשוט חייבים לצלם את הדבר הזה. בין עם בעדשת המצלמה, או רק בתמונה מנטלית. מדי שעה בערך ניתן לפגוש בבקתה על שולי הר, לשתות תה, ולתהות דקות ארוכות על השאלה ״הבנאדם הזה חי פה?!״. קצת אחרי השעה 10 בבוקר, בתום עוד אחד מאינסוף פיתולים במגמת עליה, מקושט באינסוף דגלים ומוקף המוני מטפסים נרגשים ומצטלמים, עומד שלט ועליו כתוב – ״Thorong La Pass. 5416 meters״. הגעתי!!

פגשתי את אירה ושאר החבורה שהגיעו כרבע שעה לפני (תזמון טוב ותודה לסנדוויץ׳ טונה). צהלנו קצת, הצטלמנו הרבה, ומיהרנו להתחיל את הדרך למטה. קשה להישאר הרבה זמן באזור הפס, גם כי הוא נהיה צפוף ככל שיותר מטפסים מגיעים, גם כי ענני גשם מאיימים התחילו להצטבר מעלינו, ובעיקר כי המחסור באוויר בגובה הזה גורם לתחושת אי נוחות קבועה שאפשר להפיג רק על ידי ירידה בגובה. גם בתום ירידה של כ200 מטרים בגובה, המצית שלי עדיין לא עבדה מפאת מחסור בחמצן!

הירידה הייתה ללא ספק אחד החלקים הפחות קלים בטרק. 3 שעות רצופות של ירידה בזויות משתנות כדי לגמוע פאר גבהים של 1300 מטרים עד הכפר הבא. לאחר כשעה וחצי של הליכה הגענו לPhedi שם ניתן לעצור לאיזו קולה קרה ולתת לברכיים לנוח. ענן גשם התחיל לרדוף אחרינו (רמז לשלג שיגיע למחרת אל ההר) וגרם לנו להתקדם מהר יותר תוך כדי שגשם קל שומר על מרחק של כמה עשרות מטרים אחרינו.

הגענו לMuktinath לקראת צהריים, והתיישבנו לארוחת ניצחון בגסטהאוס בוב-מארלי המקומי. מקום מגניב לישון בו אם יזדמן לכם. הפורטרים של החבר׳ה אירגנו ג׳יפ שיסיע אותנו עד ל Jomsom שם נבלה את הלילה (אפשר גם אוטובוס לוקאל). העיירה כוללת בעיקר רחוב ארוך אחד עם הוסטלים, מסעדות, חנויות, סוכנויות, ושדה תעופה קטן. הכל מאוד מינימלי, בכל זאת אנחנו עדיין בגובה של כמעט 3 ק״מ. עשינו סיבוב גסטהאוסים ובחרנו בMoonlight שהציע שירותים ומקלחת חמה בתוך החדרים. מקום מאוד מומלץ שבו בילינו בסופו של דבר 2 לילות.

אכלנו את כל מה שהיה בתפריט (ניסינו גם את היין-תפוחים המקומי. לא מדהים), עישנו שאכטה של מנצחים ואפילו צירפנו אלינו את אחד מהפנסיונרים הצרפתים שהתארחו במלון כחלק מטיול מאורגן. אחרי שהתפזרנו לחדרים מרחתי כל שריר שהגעתי אליו בTigerBalm ושקעתי בשינה מהעמוקות שחוויתי מזה שנים.

ימים 12-13 : הבריחה מג׳ומסום

קשה להסביר את ההרגשה הזאת של להיות מטפס שמתעורר בג׳ומסום יום אחרי מעבר הפס. הרגשת שחרור וירידת מתח אדירה אוחזות בך ואתה מרגיש כל יכול וחסר דאגות. אחרי קפה של בוקר הלכתי לסיבוב ברחוב וגיליתי את ה Oms Home – מלון יחסית איכותי ויקר (למטיילים המבוססים יותר) , ובו גם בית קפה סופר סימפטי וחצי מערבי, מלא בכלי נגינה. בעל המקום (צעיר נפאלי-מערבי) מכין קפה נפלא וגם עורך מדי יום הופעות אקוסטיות עם חברים. אם אתם מרגישים בטוחים מספיק מוזמנים להצטרף הוא תמיד שמח.

אני ואירה עוד התלבטנו אם להמשיך בהליכה במשך יום או יומיים. מזג האוויר החליט עבורנו – תחזית על גשמים בכפרים שלפנינו גרמנו לנו שוב לשנות מעט את התוכנית ולסיים את הטרק בג׳ומסום (כמו רוב המטיילים).

יש 3 דרכים להגיע מג׳ומסום לPokhara :

טיסה – חצי שעה של טיסה וכ100 דולר, 3 טיסות ביום כולן בשעות הבוקר, לגמרי האפשרות המועדפת. הבעיה – הטיסות ממריאות רק בתנאי מזג אוויר מושלמים ויש להן חלון זמנים קצר עד 11 בבוקר שבו יכולות להמריא, כך שהן נוטות להידחות או להתבטל (אל דאגה, הכסף חוזר).
ג׳יפ – בערך 7-8 שעות. אפשר להתארגן על ג׳יפ ישיר או עד ל Tatopani (נקודת עצירה פופולארית, יש שם הוט-ספרינגס אבל זה לא נראה משהו) ושם לישון ולהמשיך למחרת. צריך כמובן להתחבר לעוד מטיילים כדי להוזיל עלויות. כל זאת אם שפר מזלכם והדרך בכלל כולה פנויה – וזה אם גדול. זאת דרך לא פשוטה על פי הרבה תהומות.
אוטובוס לוקאל – אל תעשו את זה לעצמכם. אל. אוטובוסים לא אמורים לנסוע במקום כזה, אבל בנפאל… הדרך מסוכנת גם לג׳יפ, בטח ובטח לאוטובוס. טיול כזה יקח כ12 שעות.

אנחנו בחרנו בטיסה. אך הטיסה התבטלה כמובן. במשך היומיים וחצי ששהינו בג׳ומסום, כל הטיסות התבטלו ברגע האחרון.

הכרנו חבורה חדשה שהייתה בבעיה דומה לשלנו וניסינו להתארגן על ג׳יפ משותף. גילינו שכשעה וחצי בהמשך הדרך ישנה מפולת סלעים, כך שהג׳יפים מגיעים רק עד לשם, צריך להמשיך קצת רגלית, ואז לחפש ג׳יפ להמשך הדרך. הלכנו על זה.

מפה הסיפור עד פוקרה הוא מאוד מצחיק אבל גם מאוד ארוך כך שאני אקצר. הסיפור כלל חציה רגלית של מפולת סלעים, הליכה בלי תוכנית, נסיעה של 6 שעות בדרך בוצית על פני תהומות באוטובוס לוקאל מלא עד אפס מקום בהודים-עולים-לרגל, נסיעה של עוד 3-4 שעות ב2 ג׳יפים שונים בחושך… כל אלו – דברים שאני ממליץ מאוד לא לעשות אם אתם יכולים להימנע. פשוט תתכננו נכון ומקסימום תשארו עוד לילה אם צריך (למשל ב Tatopani). אבל – אם כבר נקלעתם למצב הזה, חייכו והתמסרו לחוויה. בסופו של דבר לכולם, כולל הנהג, יש אינטרס משותף מובהק – להגיע בשלום.

לקראת חצות הגענו לפוקרה, למלון שהצלחנו להזמין מהדרך (בדיעבד לא חובה). זה היה אחד הימים ההרפתקניים והמאתגרים בטיול הזה, והוא בכלל היה ברובו בישיבה 🙂

ימים 14-16 : Pokhara
לינה: Hotel The Coast

עד כה התרגלנו לגמרי לנוף הדרמטי של ההרים ולוייב הכפרי-סגפני שאופייני להם. פוקרה היא משהו אחר לגמרי.

פוקרה היא עיר לא קטנה, אבל החלק שבו ישנים המטיילים הוא עיירת קייט על אגם גדול (לא לשחייה). אינסוף גסטהאוסים ומלונות בכל הרמות, פשוט לפתוח את Booking.com ולהחליט כמה בא לכם להתפנק. ההרגשה פה היא יותר בסגנון של צפון תאילנד.

אנחנו בחרנו ב Hotel The Coast שבתחילת החלק החלק הצפוני של הרחוב הראשי והציע חדרים סופר מפנקים (עם מזגן, טלוויזיה, מרפסת, מיטה עצומה!) ואפילו מעט נוף לאגם בכ25 דולר.

עיקר העניין באזור המטיילים מתרכז ברחוב ארוך למדי שמקיף כחצי מהאגם, מרכז ודרום הרחוב הם יותר מיינסטרים ומסחר, החלק הצפוני יותר ״וייב מטיילים״ ויותר מאגניב. על הרחוב הזה וברחובות שיוצאים ממנו יש המון מלונות, מסעדות, ברים, חנויות מכל הסוגים (כל ציוד המטיילים מהטאמל – סיים סיים) וכמה מהן מגניבות ממש. יש המון סוכנויות טיולים שמפעילות מצנחי רחיפה, ראפטינג, ועוד ועוד (לא עשינו). יש המון אטרקציות באזור, פגודות לראות (או לא), ודברים לאכול. כולם מתוארים מאוד יפה בכל המדריכים, אבל נחמד גם סתם לנפוש, לא לעשות כלום ולהנות מהשלב החדש הזה בטיול.

המלצות בפוקרה:

ארוחת בוקר – White Rabbit. בית קפה מושלם, אוכל מפנק, קפה מדהים, וגם מרפסת חמודה שמשקיפה על גן. הקונטרסט המושלם לסגפנות של השבועיים האחרונים.
ארוחת בוקר של האלפיון העליון – Fresh Elements
אוכל – Or 2K – בטוח תשמעו על המקום לא פעם. למרות ההייפ, המקום באמת מאוד נחמד. הוא גדול, יש בו זולות שאפשר לרבוץ בהן שעות עם חברים או מטיילים שהרגע פגשתם, האוכל מצויין. יש אפילו הופעות אקוסטיות בחוץ פה ושם.
אוכל יפני מעולה – Aozora
בר/זולה/גסטהאוס שגם עושה הקרנות סרטים הערב – The Blind Tiger
מקום לרבוץ עם שאכטה וספר, לג׳מג׳ם על גיטרה – Kailash Cafe (יש לפעמים הופעות בערב)
חפשו מקומות שמכינים מומו בננה-שוקולד!
תשכרו אופניים בזול ותטיילו באזור
קפצו ל Peace Pagoda לראות שקיעה/זריחה
תעשו ראפטינג – אני לא עשיתי, אבל האזור נחשב לאחד מהטובים בעולם לראפטינג
מצנחי רחיפה

*בפוקרה יש את ״הבית הישראלי״ – מקומות טובים להתייעצות, החלפת ספרים, השארת ציוד מיותר למטיילים הבאים אחריכם וכו׳.

ימים 17-19: Begnas Tal
לינה: Ziben Guest House

ה-ה-המלצה מבחינתי בפוקרה, זה לבלות כמה ימים בבגנס-טל. אגם גדול ויפיפה שנמצא במרחק כ40 דק נסיעה במונית (1200 רופי). פה יש מעט מאוד הוסטלים, מעט מאוד מהכל, ובעיקר טבע מדהים ואגם גדול ונקי שאפשר ומומלץ לשחות בו (רק לא לבלוע מים. בכל זאת נפאל).

הגעתי לבד (בהמשך הצטרפו זוג חברים שפגשנו בדרך), ביקרתי בגסט-האוס המומלץ בפי כל הישראלים ״שריתה״ שנמצא כמעט על שפת האגם, ודי התאכזבתי – הגסטהאוס לא במצב מזהיר. עשיתי אחורה פנה של כ100 מטרים, עליתי אל הגסטהאוס על הגבעה ומצאתי את Ziben Guest House , מקום מה-מם! יש לו 3 חדרים לא רעים בכלל (2 מיטות, מאוורר תקרה, מקלחת שירותים), כל החדרים יוצאים למרפסת משותפת ולכל חדר שולחן לישיבה בחוץ וערסל. והנוף מהמרפסת הזאת – ואו! קשה להסביר במילים, אבל יש תמונות:) בנוסף יש גם זולה בקומה העלינה מעל המטבח וממנה נשקף נוף עוד יותר מדהים. המשפחה מגישה אוכל מצויין ודג ענק ממולא שחייבים לאכול לפחות פעמיים (אותו הדג הוא מנת הדגל באזור, תנסו גם את זה של שריתה). בגסטהאוס עצמו ובאלו שלידו (יש כ3-4) אפשר לפגוש עוד הרבה מטיילים בראש דומה. בהחלט מקום לרבוץ בו לפחות יומיים-שלושה, ועדיף כמה שיותר. עלות – 300 רופי לחדר (בדיחה), וגם האוכל כמובן מאוד זול.

כשרוצים לחזור לפוקרה צריך לבקש מבעלי המקום שיתקשרו להזמין מונית, הם יעשו זאת בשמחה ואחד מחברים/דודיהם יופיע אחרי כחצי שעה. לי אפילו יצא לתת טרמפ לילדות הבית בדרכן לבית ספר איזה בוקר. הגדולה (13) מדברת אנגלית כמעט שוטפת והרבה יותר טוב מהוריה, רוצה ללמוד מחשבים או יחב״ל 🙂

*המלצה על ״המלצות של ישראלים״:
הבלוגים הישראלים הפופולריים (למטייל ושות׳) מלאים במידע על נפאל. יש שם המון המלצות ל״מקומות קסומים״. כמו בהרבה מקרים כאלה – הם לא טועים, אבל הם גם לא בדיוק צודקים. המקומות הבאמת-באמת מוצלחים הרבה פעמים נמצאים באזור של ההמלצות האלה, אבל לא בדיוק שם. תעשו את האקסטרה-מייל לגלות קצת את האזור על דעת עצמכם ותבואו על שכרכם.

Ziben Guest House

ימים 20-21: הדרך חזרה לארץ
לינה: Kathmandu – Kathmandu Garden Home

כמו בכל צומת דרכים בנפאל, יש 3 דרכים לחזור מפוקרה לקטמנדו:

אוטובוס – כ7 שעות
ג׳יפ/ואן מסוג כלשהו
טיסה – כחצי שעה ו100-120 $.

בחרנו בטיסה. בעיקר כי בשלב הזה קצת מיצינו את תלאות הדרך, ורצינו להרוויח עוד כמה שעות מחוץ לכלי רכב סגורים. שקלנו לבחור בטיסה מפוקרה שמגיעה לקטמנדו בצמוד לטיסה שלנו ארצה (וכך לחסוך את הצורך לצאת מהשדה ולישון בתאמל), אבל הוזהרנו שלא לעשות זאת. טיסות פנים בנפאל נוטות להתעכב או להתבטל, וזה סיכון מיותר (בדיעבד זה היה מסתדר, אבל לא ממליץ להסתבך עם המזל בנפאל).

אחרי ארוחת בוקר אחרונה בהרגשת הנופש של פוקרה, הגענו לשדה התעופה המקומי (רבע שעה במונית), לאחר המתנה לא מובטלת עלינו על הטיסה, וכשעה וחצי לאחר ההמראה כבר היינו במלון שלנו בתאמל.

החלטנו להתפנק קצת ולהוציא עד 40-50$ על מקום נחמד. בחרנו בKathmandu Garden Home – מקום נחמד ביותר אבל לאו דווקא שווה את האקסטרה 10-15$.

השלמנו את שארית הקניות הביתה (singing bowls and Tiger bomm!), פגשנו חברים מתחילת הטיול, אכלנו שתינו ודחסנו עוד כמה שעות אחרונות של נפאל. אני אפילו מצאתי את המומו הכי טוב שאכלתי עד כה בשולי התאמל, וכמובן ששכחתי את שמו של המקום. אחרי לילה קצר וארוחת בוקר מעט מאכזבת, עלינו הטיסה הביתה. שדה התעופה של קטאר ואחריו זה של אמאן סיפקו סיומת סוריאליסטית לטיול הזה. לאחר כ20 שעות בדרכים כבר ישבתי שוב בבית על הספה, תוהה לאן יהיה הטיול הבא.

נפאל, עוד אשוב.